<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף כח.</h2>
והדרך לידע אי זהו ראשון ואי זהו שני האחין זה לזה ראשון וכן מוכ(י)ח בירושלמי ובניהם שני ובני בניהם שלישי. והאב עם בנו ראשון ועם בן בנו ראשון בשני ועם בן בן בנו ראשון בשלישי (ובדרך) [וכדרך] שאנו מונין בזכרים אנו מונין בנקבות. והבעל (באשתו) [כאשתו] אם ראשונה ראשון ואם שניה שני. ואם הם תרי הבעל באשתו כל ששתי הנשים שניות כשרים. וזה מוסכם מהכל זולתי מהריא"ף ז"ל כפי נסחאותיו הנמצאות בקצת הלכותיו, ואף על פי שלא (כתבן) [כתב זה] בתשובותיו [סימן קע"ד] דתרי הבעל כאשתו לא אמרינן. ואם הם בעלי שתי אחיות דהיינו גיס או שלקח זה האם וזה הבת דהיינו ראשון בראשון לכו"ע פסולין דחד הבעל (באשתו) [כאשתו] אמרינן. אלא שמקצת הגאונים ז"ל כתבו בפרק זה בורר דבעלי קרובות פסולין להעיד זה לזה אבל להעיד לאחרים כשרים מה שאין כן בשאר קרובים. ולא נתחוורה לי דעתם שהרי ההיא מתנתה דהוו חתימי עלה תרי גיסי ופסלה רב יוסף כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב]. ואם האחד נשוי ראשונה והאחר השניה, בזה נחלקו אבות העולם. שהרבה מכשירים והרשב"א והרא"ש ז"ל מכללם. ולפי בעלי הדעת הזו כל בעלי שתי קרובות כשרים לעדות זולתי בעלי שתי אחיות ובעלי האם ובתה, והרבה פוסלים והרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"ז] מכללם והדברים בזה עתיקים. ודרכי הראיות והמשא והמתן אצל המתחילים מהבין עמוקים והכללים שכתבתי בזה מספיקים. ועל כן ראוי לישמר מזה וליזהר הרבה בעדות גטין וקדושין כדי שלא נצטרך להכניס ראשינו בין הררים גדולים ואם נפל דבר כזה בגטין וקדושין צריך להחמיר בו, ובדיני ממונות ראוי לעשות כפסק הרמב"ם ז"ל שעל פיו נהגו לדון בכל אלו הארצות. וארוס אינו מעיד לארוסתו אף על פי שאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ולא יורשה הכא משום אקרובי דעתא הוא ופסול. ובתשובה לריא"ף ז"ל [סימן כ"ט] דוקא לה אבל לקרוביה כשר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות עדות [הי"ד]. ואחי האח מן האם כשרים לעדות כגון רחל שנשאת ליוסף וילדה ממנו ראובן והיה ליוסף בן מאשה אחרת והוא מנשה ומת יוסף ונשאית לשמעון וילדה ממנו יהודה הרי מנשה ויהודה מעידים זה לזה. ואבי חתן ואבי כלה אמר רב חסדא דכשרים לעדות. וקרוב ונתרחק אין הלכה כרבי יהודה וכשר הוא לעדות. ובפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, וזה אף על פי שלא הוחזק כתב ידו קודם שנעשה חתנו, וכן מוכח התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"א ה"ה]. והאוהב והשונא כשרים כחכמים במתניתין [סנהדרין כ"ז ע"ב] שפסולי קורבא אינו אלא מגזרת מלך כדאמרינן בפרק מי בבתרא [שם] שהרי משה ואהרן פסולים זה עם זה. וגרים כשרים לעדות ואין ביניהם פסול קורבא, שני תאומים שנתגיירו כשרים זה על זה כדאיתא בפרק ב' ביבמות [כ"ב ע"א] ולא חיישינן לחרבה דעדות לבית דין מסורה. ובקיום שטרות מעיד קרוב על כתב ידי קרובו כדאיתא בפרק ב' דכתובות [כ"ח ע"א] משום דקיום שטרות דרבנן דמן התורה העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי כדאיתא התם ובפ"ק דגיטין [ג' ע"א]. וגם בפסולי קורבא כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"א] שכל שהם מצד האם הם מדרבנן. והרבה להשיב עליו אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו [שורש שני], והרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א אלף קפ"ה], וכדבריהם משמע שהרבה ראיות הביאו כנגדו כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
